<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית חמישי שער ראשון</h1>
<h2>דף כט:</h2>
דבר תורה יין שנתנסך לע"ז וכן המים שנתנסכו לע"ז אסורין ואפילו בהנאה, דתנן בע"ז פרק אין מעמידין (כ"ט, ב') אלו דברים [של גוים] אסורין ואיסורן איסור הנאה היין והחומץ שהיה מתחלתו יין וחרס הדריני. ותנן בפרק השוכר (ע"ג, א') יין נסך אסור ואוסר בכל שהו, יין ביין מים במים כל שהן. ואמרינן בגמרא בפרק אין מעמידין (כ"ט, ב') יין דאסור בהנאה מנלן [אמר רבה בר אבוה] דאמר קרא אשר חלב זבחמו יאכלו ושתו יין נסיכם. מקיש יין לזבח מה זבח אסור בהנאה אף יין נסך אסור בהנאה. וזבח גופיה מנלן, דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מקיש זבח למת מה מת אסור בהנאה אף זבח אסור בהנאה. ועדיין סתם יינן וסתם מימיהן מותרין ואפילו בשתיה, עמדו בית דין ואסרו סתם יינן כדי להתרחק מהם וממסיבותם, שמסיבותיהן מביאות לידי חתנות, ולזנות עם בנותיהן וזנות בנותיהן מביא לידי ע"ז, כדרך שעשו בשטים דכתיב ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן וכתיב ויחל העם לזנות וגו'. ולפיכך גזרו על סתם יינן משום ייחוד בנותיהן, ועל ייחוד בנותיהן משום ע"ז דגרסינן בפרק אין מעמידין (ל"ו, ב') אמר גניבא משמיה דרב כולהו משום ע"ז גזרו בהו דכי אתא רב אחא בר אדא אמר ר' יצחק גזרו על פתן ועל שמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר. ופרישו התם בנותיהן משום ייחוד בנותיהן, ולפיכך כל שאסור בבתו אסור לשתות סתם יינו כדרך שאסור בפתו ושלקות שלו משום בתו. בית דין של אחריהם ראו שהורגלו הרבה לנסך ולפיכך הוסיפו איסור על היין וגזרו על סתם [יינן] איסור הנאה משום ודאי יינן, וזהו ששנינו התם בפרק אין מעמידין (כ"ט, ב') אלו דברים של גוים אסורין ואיסורין איסור הנאה, היין והחומץ שלהן, ואפילו בסתם יינן מיירי ואפילו הכי קתני אסורין איסור הנאה.
<h2>דף לא:</h2>
שכר של גוים אסור, הרחקה יתירה נהגו בו משום חתנות, ולפיכך אינו אסור אלא בשתיה כשלקות שלהן. וקיל טפי משלקות ופת שלהן, דהנהו אסורין אפילו בביתו של ישראל, ושכר אינו אסור אלא דוקא בביתו ממש של גוי, הא לביתו של ישראל מותר. ולא עוד אפילו הוציאוהו לו לפתח חנותו של גוי, שמוכר שם את השכר מותר, דגרסינן בפרק אין מעמידין איתמר מפני מה אמרו שכר [של] גוים אסור, רמי בר אבא אמר ר' יצחק משום חתנות, רב פפא מפקין ליה לבבא דחנותא ושתי. רב אחא מדיפתי מייתו ליה ושתי. ותרויהו משום חתנות סבירא להו, אלא מר עביד הרחקה טובא טפי. ומכל מקום קיל טפי משאר דברים שגזרו עליהן משום חתנות כפת ושלקות וכמו שאמרנו, דהנהו אסירי אפילו מייתו ליה לישראל לתוך ביתו. וטעמא כדאמרן, דלא שייך ביה חתנות כולי האי, דלא מזמני עליה וליכא קרובי דעתא כולי האי, וב"ד נמי לא גזרו עליו, אלא ישראל קדושים אמרו שינהגו בו איסור בבתיהם של גוים, להרחקה יתירה מבנותיהם והיינו דאמרינן מפני מה אמרו שכר של גוים אסור, ולא אמרינן מפני מה גזרו על שכר הגוים. ולפיכך בעל נפש צריך לעשות בו הרחקה טפי, שלא לשתותו בפתח חנותם עד שיביאנו ברשותו כרב אחא. ומיהו הלכתא כרב פפא דמפקי ליה לבבא דחנותא ושתי, דכל בדרבנן הלכה כדברי המיקל.
ובמקום שחשודין ישראלים שבו על יינן, ואין שותין מיינן משום שמצא, אף שכר שלהם אסור משום שמצא דשמצא. דגרסינן התם רב שמואל בר כהנא איקלע למרגואן אייתיאו ליה חמרא ואיתיאו ליה שיכרא ולא אישתי, ואקשינן בשלמא חמרא משום שמצא אלא שכרא משום מאי, ואהדרינן משום שמצא דשמצא, כלומר משום יינן ואע"פ שאין יינן אסור אלא משום חשד. [ואיפשר שאין זה אלא לבעל נפש כרב שמואל בר כהנא וחביריו, אבל איניש דעלמא לא, דהוה ליה כעין גזרה לגזרה]. ואיפשר דאפילו לכל אדם אסור, דאי לא, הא אתי למישתי מיינן, וכחדא גזירה היא וטוב להזהר.
<h2>דף לב.</h2>
וחומץ של שכר פעמים אסור פעמים מותר, דגרסינן התם אמר רב יוסף האי חלא דשיכרא דארמאי אסור, משום דמערבי ביה דורדיא דיין נסך. אמר רב אשי של אוצר מותר, אם איתא דמערבי ביה מיסרא סרי. והילכך אינו אסור אלא אותו העומד בפני החנוני למוכרו אבל שבהיפתק ובאוצר מותר.
<h2>דף מ:</h2>
יין תפוחים מותר לשתותו בכל מקום, דבר שאינו מצוי הוא ולפיכך לא גזרו עליו, ולא נהגו בו שום איסור. בד"א בשאין לחוש לו לתערובת יין נסך, אבל בזמן שיש לחוש לתערובת יין אסור. כיצד, שנינו בברייתא בסוף פרק אין מעמידין יין תפוחים הבא מן ההיפתק ומן האוצר מותר. והנמכר לחנוני בקטליזא אסור, מפני שמערב בו יין נסך והוא הדין ליין רמונים כיוצא בו.
<h2>דף נז:</h2>
מי מן הגוים עושה יין נסך ומי אינו עושה יין נסך, גרסינן בשילהי פרק ר' ישמעאל אמר רב קטן בן יומו עושה יין נסך. כלומר לאסור אותו בשתיה [אבל] לא בהנאה, דבהדיא אמר להו רב לרב כהנא ורב אסי (שם) אימר דאמרי אנא בשתיה, בהנאה מי אמרי. איתיביה רב שימי בר רבא לרב הלוקח עבדים מן הגוים שמלו ולא טבלו, וכן בני השפחות שמלו ולא טבלו, רוקן ומדרסן בשוק טמא, ואמרי לה טהור. יינם, גדולים עושין יין נסך קטנים אין עושין יין נסך. ואלו הן גדולים ואלו הן קטנים, גדולים היודעים בטיב ע"ז ומשמשיה קטנים שאין יודעין בטיב ע"ז ומשמשיה, קתני מיהת גדולים עושין יין נסך קטנים אין עושין יין נסך, כלומר אפילו בשתיה תרגומא אבני השפחות, והא וכן קתני, ארוקן ומדרסן. כלומר לא השוה אותן אלא לענין רוקן ומדרסן. הניחא למאן דאמר טמא אלא למאן דאמר טהור מאי איכא למימר, כלומר דבשלמא למאן דאמר רוקן ומדרסן טמא, שפיר קאמר דאפילו רוקן של בני השפחות הקלין טמא, כרוקן של עבדים החמורים, אלא למאן דאמר טהור, אדרבה טפי איכא לטהורי בני השפחות מעבדים, ואם כן היכי קאמר כשם שרוקן של עבדים טהור כך של בני השפחות טהור, פשיטא, ואדרבה הוה ליה למימר כשם שבני השפחות טהור כן של עבדים, ופריק הכי קאמר דעבדים דומיא דבני השפחות, מה בני השפחות מלו ולא טבלו עושין יין נסך מלו וטבלו אין עושין יין נסך, כלומר אלא יינן מותר מיד לפי שאין שם ע"ז שגורה בפיהם, אף עבדים מלו וטבלו אין עושין יין נסך לאפוקי מדרב נחמן אמר שמואל, דאמר רב נחמן אמר שמואל הלוקח עבדים מן הגוים אע"פ שמלו וטבלו עושין יין נסך, עד שתשקע שם ע"ז מפיהם, קמ"ל. ואמרינן (שם) שיקוע ע"ז עד כמה אמר ר' יהושע בן לוי עד שנים עשר חדש. הדר אקשינן מיהא ברייתא לשמואל דכיון דברייתא מפקע מדשמואל, אם כן תקשי ליה לשמואל דהא קתני מלו וטבלו אין עושין יין נסך, ופרקינן תרגומא אבני השפחות. ואקשינן והא וכן קתני ארוקן ומדרסן. ואקשינן הניחא למאן דאמר טמא אלא למאן דאמר טהור מאי איכא למימר, ופרקינן הכי קתני, וכן העבדים דומיא דבני השפחות מה בני השפחות גדולים עושין יין נסך קטנים אין עושין יין נסך, אף עבדים גדולים עושין יין נסך קטנים אין עושין [יין נסך], לאפוקי מדרב דאמר קטן בן יומו עושה יין נסך, קמ"ל דלא. ולענין פסק הלכה ר"ח ז"ל פסק כשמואל, מדחזינן דר' יהושע בן לוי מפרש הא דשמואל ואמר עד שתשקע שם ע"ז מפיהם עד כמה עד שנים עשר חדש, שמע מינה כוותיה מסתברא. וכן כתב [הרב] בעל התרומות ז"ל ומן הטעם הזה שכתב ר"ח ז"ל, ואף הרב בעל הלכות [גדולות] ז"ל כתב ולית הלכתא כרב. והילכך גוי קטן כל שאינו יודע בטיב ע"ז ומשמשיה, אינו עושה יין נסך ומותר אפילו בשתיה כדעת שמואל, דלא גזרו אלא בגדול שהוא בר דעת ובר כונה, דגוי גדול מגעו אוסר אפילו שלא בכונת מגע, וטעמא כדאמרן, דכל שהוא בר כונה גזרו עליו. אבל קטן לא דהכל יודעין שלא נתכוון לכך דלאו בר הכי הוא. וכן כתב רבינו יצחק בר שמואל ז"ל הידוע בעל התוספות דלית הלכתא כרב, ומשום דגוי קטן לאו בר כונה הוא כלל דאפילו לנגיעה אינו מתכוין ולפיכך לא גזרו עליו, אע"פ שגזרו במגע גוי גדול ואפילו גוי שאינו יודע בטיב ע"ז משום דבר כונת נגיעה מיהא ניהו, וכל שהוא בר כונת נגיעה אסרו. וכיון דקיימא לן כשמואל, העבדים שמלו וטבלו גדולים עושין יין נסך ליאסר בשתיה עד שתשקע שם ע"ז מפיהם דהיינו עד שנים עשר חדש, ודוקא בשלקחן מן הגוים, אבל לקחן מישראל מיד שמלו וטבלו ישראלים גמורין הן ואינן עושין יין נסך כל ששהו בבית ישראל שנים עשר חדש דבביתו של ישראל אין שם ע"ז שגורה בפיו, והיינו דקתני בברייתא הלוקח עבדים מן הגוים. אבל רבינו יעקב ז"ל כתב דודאי רב ושמואל פליגי ואע"ג דלא פליגי אלא למאן דאמר ברוקן ומדרסן טהור, אבל למאן דאמר טמא איפשר דלא פליגי וכדאמרן, דדילמא האי וכן ארוקן ומדרסן קאי, אפילו הכי טפי עדיף למימר דפליגי, דהא טומאת רוקן ומדרסן מדרבנן היא ובשל סופרים הלך אחר המיקל. וקיימא לן כמאן דאמר טהור. והילכך האי וכן לאו ארוקן ומדרסן קאי אלא אעבדים, ומכל מקום לא קיימא לן כשמואל דהילכתא כרב באיסורי. ואי משום ר' יהושע בן לוי, ר' יהושע בן לוי לאו על דברי שמואל אמרה דאיהו קשיש מדשמואל ועדיף מיניה ולא מפרש טעמיה, אלא עיקר דברי ר' יהושע בן לוי ביבמות בפרק החולץ ומימרא דנפשיה הוא דקאמר, וכדאמרינן התם (מ"ח, ב') אמר ר' יהושע בן לוי הלוקח עבד מן הגוים מגלגל עמו כל שנים עשר חדש כלומר אולי יתרצה למול, כל שנים עשר חדש שישתקע שם ע"ז מפיו, לא מל חוזר ומוכרו לגוים. ותלמודא הוא דמייתי הא דר' יהושע בן לוי אהא דשמואל, לומר דשיקוע ע"ז הוי אחר שנים עשר חדש, ודילמא ר' יהושע בן לוי כרב סבירא ליה בעבדים שמלו וטבלו. ולפיכך לדברי רבינו יעקב זצ"ל, גוי קטן עושה יין נסך ליאסר בשתיה, ועבדים שמלו וטבלו אפילו גדולים אין עושין יין נסך אלא מגען מותר מיד כישראל, וכן עמא דבר וכן דעת הרמב"ן ז"ל, וכן פסק גם הר"ם במז"ל. ומכל מקום מגע גוי קטן לדברי הכל אינו אוסר בהנאה הואיל ואינו יודע בטיל ע"ז ומשמשיה. ונמצא בתשובת הגאונים ז"ל דגוים בזמן הזה לא בקיאי בטיב ע"ז ומשמשיה, והוו כתינוק בן יומו שאין מגעו אוסר בהנאה. וכן כתב הרב ר' יהודה בר' נתן ז"ל, וכן כתב רבינו שמואל [ז"ל] בשם רש"י ז"ל, ועל דבר זה סמכו קצת בדורות האלו ליקח יין מגוים בחובותם. ורבינו יצחק הזקן ז"ל הקשה עליהם שאם כן אף בשתיה לא יאסרו כגוי קטן, וזה אי איפשר, ועוד שכל דבר שנאסר במנין, צריך מנין אחר להתירו, ואין קושיתו ז"ל אלא לפי מה שפסק הוא בגוי קטן שאינו עושה יין נסך כלל, אבל לפי מה שפוסקין בגוי קטן כרב אינו קשה, שאף גוי קטן עושה יין נסך ליאסר בשתיה, וכבר נהגו בו איסור בכל הארצות האלו, ואפילו בהנאה. אבל בני השפחות והם שנולדו מן השפחה נכרית ברשות ישראל, לכולי עלמא קטנים אין עושין יין נסך ומותר אפילו בשתיה עד שידעו בטיב ע"ז ומשמשיה, ואע"פ שלא מלו ולא טבלו. והא דקתני בברייתא שמלו ולא טבלו, לא משום קטנים נקט לה אלא משום גדולים, ולומר דאע"פ שמלו וקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז, כיון שלא טבלו עדיין גוים הן ואף בהן גזרו לאסור סתם יינן ומגען, אבל קטנים אע"פ שלא מלו, אין עושין יין נסך, דמילה לא מעלה ולא מורידה לגבי קטנים, דהא כל שמל ולא טבל אינו גר אם כן מילה מאי מהניא בלא טבילה. ותדע לך מדאקשי מיניה לרב דאמר קטנים בני גרים עושין יין נסך לאסור בשתיה, ואם איתא מאי קושיא לימא התם בשמלו ולא טבלו וכי קאמינא בקטנים בני גוים דלא מלו. וזה ברור, אלא שהוצרכתי לכתוב מפני שמצאתי במקצת חבורי הראשונים ז"ל דברים לא נתכוונו בעיני. וכן שנינו בתוספתא בהדיא (פ"ג, ה"ד) וכן בני השפחות שלא טבלו בין מולים בין ערלים, הרי אלו מדרסן טמא. יינן בגדולים אסור ובקטנים מותר. ואי זהו גדול כל הזוכר ומזכיר ע"ז ומשמשיה. עד כאן בתוספתא וזה מבואר כדברי.
<h2>דף סד:</h2>
וגוי גדול שמל ולא טבל עושה יין נסך. ונראה לי דוקא ליאסר בשתיה, אבל בהנאה מותר. והכין דיקא לי ברייתא דקתני בפרק השוכר אי זהו גר תושב כל שקבל עליו בפני שלשה שלא לעבוד ע"ז דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים כל שקבל עליו שבע מצות בני נח וכו', ויינו כשמנו כלומר ואינו אסור אלא בשתיה כשמנו, וקודם שהתירו את השמן נשנית ברייתא זו, אלמא כל שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז ושבע מצות בני נח, אינו עושה יין נסך ליאסר בהנאה, וכל שמל כבר קבל עליו שלא לעבוד ע"ז, וקבל עליו עול כל המצות, ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, ולא גרע מגר תושב הילכך אינו אוסר במגעו אלא בשתיה וזה נראה לי ברור. וגר תושב אינו אוסר יין במגעו בהנאה כמו שאמרנו, וכן יינו מותר בהנאה. ומכאן סמכו הגאונים ז"ל, להתיר מגען של ישמעאלים הללו בהנאה, שהרי אינן עובדין ע"ז, וכל שאינו עובד ע"ז יינו אסור בשתיה משום בנותיהן, דגזירה ראשונה לאסור שתיה בלבד היתה, ומשום גזירת בנותיהן וכמו שכתבתי למעלה, אבל איסור הנאה שגזרו בית דין שלאחריהם, ומשום חשש ניסוך לא גזרו אלא בגוי עובד ע"ז שמנסך, אבל בשאינו עובד ע"ז לא היתה גזרה. ואע"פ שישמעאלים הללו לא קבלו עליהם בפני שלשה שלא לעבוד ע"ז, וכן לא קבלו בפני שלשה שבע מצות בני נח, וברייתא קתני (ס"ד, ב') אי זהו גר תושב, כל שקבל עליו בפני שלשה חברים שלא לעבוד ע"ז דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים כל שקבל עליו שבע מצות שקבלו עליהן בני נח, ההיא לא לענין יין נסך ושאר גזרות שגזרו בגוים היא שנויה, אלא להחיותו בלבד. וכדגרסינן התם (ס"ה, א') עלה דההיא, רב יהודה שדר ליה קורבנא לבי אדרבן ביום אידו, אמר קים לי דלא פלח לע"ז, אמר ליה רב יוסף והתניא אי זהו גר תושב כל שקבל עליו בפני [שלשה] חברים שלא לעבוד ע"ז, כי תניא ההיא להחיותו. והאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן גר תושב שעברו עליו שנים עשר חדש ולא מל, הרי הוא כמין שבאומות, התם כגון שקבל עליו למול ולא מל, כלומר שחזר בו ולא רצה למול. אלמא כל שידענוהו שאינו עובד ע"ז, אינו בכלל גזרות הללו ולא הצריכוהו לקבל בפני שלשה חברים אלא להחיותו בלבד. ומכל מקום כל שאסרו משום חתנות, אף הוא אסור בו שהרי [הוא] בכלל [איסור] חתנות, ולפיכך אף יינו אסור בשתיה כשמנו, וכן כתב גם הר"ם במז"ל משמן של גאונים ז"ל, ומכל מקום אין מפקידין בידו יין אלא בשני חותמות כמו שיתבאר בשער הרביעי.
<h2>דף סו:</h2>
ולענין מי שקולט ריחו של יין נסך ואפילו בפיו, גרסינן בפרק השוכר (ס"ו, ב') בת תיהא גוי בדישראל שפיר דמי, ישראל בגוי אביי אמר אסור, ריחא מילתא היא. ורבא אמר מותר, ריחא לאו מילתא היא. ופירש הרמב"ן ז"ל, דאביי סבר בכל האיסורין, דכל שהוא מתכוין לקלוט הריח הרי ריחו כאכילתו, וכי קאמר אביי בפרק כל שעה (פסחים כ"ה, ב') ריחא לאו מילתא היא, בשאינו מכוין פניו כנגד הריח ואינו בולע הריח ממש, אבל כאן שמשים פיו כנגד קלוחו של ריח, הרי הוא כטועם את האיסור ממש. ורבא סבר דלא, ואע"ג דהתם אמר ריחא מילתא היא, נראה לי דהתם בדברים העשויין לריח, והילכך היינו עיקר איסורו, אבל בדברים הנאכלין ריחן אינו כטעימתן. וקיימא לן כרבא וכן פסק הרב אלפסי ז"ל, ואע"ג דפלוגתייהו בפלוגתא דלוי ורב שייכא, דאיפליגו בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ו, ב') בבשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש, מכיון דקאי רבא כלוי, קיימא לן כלוי דשרי. וכבר כתבתי במחלוקת רב ולוי יתר מזה בבית התערובות בדברים האסורין במשהו.
<h2>דף עג.</h2>
דבר תורה יין שנתנסך לע"ז וכן המים שנתנסכו לע"ז אסורין ואפילו בהנאה, דתנן בע"ז פרק אין מעמידין (כ"ט, ב') אלו דברים [של גוים] אסורין ואיסורן איסור הנאה היין והחומץ שהיה מתחלתו יין וחרס הדריני. ותנן בפרק השוכר (ע"ג, א') יין נסך אסור ואוסר בכל שהו, יין ביין מים במים כל שהן. ואמרינן בגמרא בפרק אין מעמידין (כ"ט, ב') יין דאסור בהנאה מנלן [אמר רבה בר אבוה] דאמר קרא אשר חלב זבחמו יאכלו ושתו יין נסיכם. מקיש יין לזבח מה זבח אסור בהנאה אף יין נסך אסור בהנאה. וזבח גופיה מנלן, דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מקיש זבח למת מה מת אסור בהנאה אף זבח אסור בהנאה. ועדיין סתם יינן וסתם מימיהן מותרין ואפילו בשתיה, עמדו בית דין ואסרו סתם יינן כדי להתרחק מהם וממסיבותם, שמסיבותיהן מביאות לידי חתנות, ולזנות עם בנותיהן וזנות בנותיהן מביא לידי ע"ז, כדרך שעשו בשטים דכתיב ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן וכתיב ויחל העם לזנות וגו'. ולפיכך גזרו על סתם יינן משום ייחוד בנותיהן, ועל ייחוד בנותיהן משום ע"ז דגרסינן בפרק אין מעמידין (ל"ו, ב') אמר גניבא משמיה דרב כולהו משום ע"ז גזרו בהו דכי אתא רב אחא בר אדא אמר ר' יצחק גזרו על פתן ועל שמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר. ופרישו התם בנותיהן משום ייחוד בנותיהן, ולפיכך כל שאסור בבתו אסור לשתות סתם יינו כדרך שאסור בפתו ושלקות שלו משום בתו. בית דין של אחריהם ראו שהורגלו הרבה לנסך ולפיכך הוסיפו איסור על היין וגזרו על סתם [יינן] איסור הנאה משום ודאי יינן, וזהו ששנינו התם בפרק אין מעמידין (כ"ט, ב') אלו דברים של גוים אסורין ואיסורין איסור הנאה, היין והחומץ שלהן, ואפילו בסתם יינן מיירי ואפילו הכי קתני אסורין איסור הנאה.
